<h1>ספר החינוך מצוה תקכ"ז</h1>
<h2>דף יז.</h2>
שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה וזו היא שנקראת מלחמת הרשות שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלמו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו, ואם לא ישלמו עמנו על הענין הנזכר אנו מצווים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה, ועל זה כולו יאמרו זכרונם לברכה מלחמת הרשות, ואמרו בספרי אם אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. משרשי המצוה לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד, וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום, ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק, והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות, אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו, אבל כשלא השלימו יש חלוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך, וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי, וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל"א] ויצבאו על מדין כאשר צוה יי' וגומר, ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם. וכן מענין זה מה שאמרו גם כן דבין מלחמת רשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים ואין בידם צידה לאכול אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין ונסך, וכן דרשו זכרונם לברכה ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי הותרו לנו, ועל זה נאמר [דברים כ'] כי תקרב אל עיר וגומר עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן בזכרים שהם ראויים למלחמה, והיא מן המצוות המוטלות על הצבור ויותר על המלך ועל ראשי העם, ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרוא אליה לשלום ולהתנהג עמהם על הענין שזכרנו בטלו עשה זה.
